Mauthausen liberation day
יום השחרור ממחנה מאוטהאוזן
את יום השחרור ואת ההתרגשות שאחזה באסירים למראה הטנקים
האמריקאיים במחנה מתאר יאקובוס קמבנליסIakovos Kambanellis כך: "רבים
התנפלו על הטנק ונישקו את הברזל המפויח, ואחרים היכו בו בראשיהם ובכו. לפתע צצו
בינינו דגלים (...) כולם עשויים מסמרטוטים מוטלאים ותפורים בגסות. רובם הדיפו ריח
של צבע שמן. הדגלים שילהבו אותנו יותר. קיפצנו, הרענו. בו בזמן, למטה, התרחשו
פעילויות אחרות. חשתי שתי ידיים לופתות את רגלי. רכנתי לראות. שני ספרדים, הכרתי
אחד מהם, הטילו בפניו ארצה איזה קאפו ושיספו את גופו באולרים. במאמצים רבים
שיחררתי את רגלי מידיו. בדיוק כשהצלחתי למשוך את עצמי דרכתי על בטנו של קאפו אחר,
שחנקו אותו בחגורה" (עמ' 12).
ב-1963 כתב את "מאוטהאוזן"Mauthausen ,
על סמך רשימות שרשם בזמן שהותו במחנה: זהו סיפור אהבתם של צעירה ליטאית
וצעיר יווני, עצירים במחנה הריכוז מאוטהאוזן בחודשים הראשונים שלאחר השחרור. הסיפור
נע בין אירועים שהתרחשו לפני שחרור המחנה ב-5 במאי 1945 (אחד המחנות האחרונים
ששוחררו), ואחריו. "ביום שבו חדלו החיים במאוטהאוזן להיות סיוט, התחבא הסיוט
בשנתנו ונהפך לחלום" (עמ' 28). יאנינה, אהובתו של המספר, שיחזרה בחלומה כל
לילה מחזה שראתה באמת: תינוק שנקרע משד אמו בעודו יונק, זוחל לעברה ומחפש טיפות
חלב, אך מוצא במקומן טיפות דם שניגרו מגופה הירוי של האם.
ספר זה היווה השראה ליצירתו המוזיקלית של מיקיס תיאודורקיס "הבלדה על מאוטהאוזן". השיר הרביעי ביצירה, הפחות מפורסם בגרסתו העברית הוא "בתום
המלחמה".
בתום המלחמה מתוך ה"בלדה על
מטהאוזן"
ילדה קטנה הפחד
בעינייך
ילדה קטנה עד מה
קפואות ידייך
בתום המלחמה הו אל נא
תשכחיני
בתום המלחמה הו אל נא
תשכחיני
כשהשמחה תדפוק בשער
אז אנשקך על אם הדרך
ותחבקיני בכיכר
ילדה קטנה הפחד
בעינייך
ילדה קטנה עד מה קפואות
ידייך
בתום המלחמה הו אל נא
תשכחיני
נאהב במחצבות השיש
נאהב בתוך תאי הגזים
במגדלים של השומרים
ילדה קטנה הפחד
בעינייך
ילדה קטנה עד מה
קפואות ידייך
בתום המלחמה הו אל נא
תשכחיני
בתום המלחמה הו אל נא
תשכחיני
נאהב באור הצהריים
נאהב בכל פינות המוות
עד שנבריח את צילו
מלחין:
מיקיס תאודוראקיס, מילים: יאקובוס קמבנליס, תרגום: אלינוער מואב, הקאמרטה הישראלית ירושלים, מנהל
מוסיקאלי: אבנר בירון, מנצח: אנדריאס מוסטונן, סולנית: יונית שקד גולן, מצו סופרן מוזיאון
תל אביב.
השיר הרביעי ביצירה, היפה
והמרגש ביותר, מתאר את יום השחרור. אנושיות וחום מפתיעים באים לידי ביטוי בתיאור האירועים שאחרי השחרור. "התיישבנו בשולי הדרך", כותב
קמבנליס על אחת מפגישותיו הראשונות עם יאנינה לאחר המלחמה, "וחיכינו שיעבור
רכב כלשהו. כדי שלא יהיה לה קר, היא השעינה את גבה על חזי, ואני פתחתי את המעיל
ועטפתי אותה בו. הוא הכיל בנוחות את שנינו. גם כרכתי את ידי סביבה. היא חשה בנוח
ונרדמה מיד. היא נחרה קלות. ראשה הגזוז הדיף ריח של סבון אמריקאי" (עמ' 47). "הגיע היום האחרון", כותב
קמבנליס. "הלכתי עם יונאס ועם תנאסיס ברחבי המחנה (...) גיהנום או לא גיהנום,
זה נהיה המקום שלנו'" (עמ' 273).
תגובות
הוסף רשומת תגובה